יום שבת, 31 בדצמבר 2016

החלטות לשנה החדשה

אחד הדברים הכיפיים בשנה חדשה הוא התחושה של דף חדש, של הזדמנות נוספת: להצליח הפעם מה שלא הצלחנו שנה שעברה. העניין הוא שבדרך כלל מרוב התלהבות אנחנו מחליטים החלטות לא ריאליות. 

במיוחד במה שנוגע לבריאות שלנו  אנו נוטים לאווירה של "החלט כפי יכולתך".

אני כותבת כאן ברוח דבריו של ידידי היקר מורן אבן (www.moraneven.co.il)שהרצה בערב משולב שעשינו: רפואה סינית וצ'י-קונג:

כל החלטה היא אור קטן, וביחד אור איתן
ניתן להסתכל על הבריאות כאוסף של הרגלים. מכלול ההרגלים שלנו (תזונה, פעילות גופנית, סגנון התנהלות רגשי, הרגלי שינה ועוד ועוד...) הם שמאפשרים או מפריעים לגופנו לממש את פוטנציאל הפעילות שלו. כשכל ההרגלים שלנו באוריינטציה מיטיבה (ישנים מספיק, אוכלים מאוזן, פעילים גופנית, נושמים אויר צח, יוצאים לטבע, עושים הפסקות כדי לנוח וליהנות מדברים), אז יהיו לגוף המשאבים לתפקד היטב, ו"לתקן" בעצמו את הדורש תיקון. מאידך, אם בהרגלים שלנו אנו מונעים מהגוף את האנרגיה שהוא זקוק לה כדי לתפקד היטב - הוא פשוט לא יתפקד היטב. לא מסובך.

אז מאד מפתה לעשות סדר.
להחליט: "מהיום, אני עושה דיאטה, קונה הליכון, עושה מינוי לבריכה, קוראת ספר בשבוע, מפסיקה לעשן, וערב בשבוע יוצאת לדייט עם בעלי".
מקסים.
אבל לא קורה.
בערב ראש השנה הבא נמצא את עצמנו מקבלים שוב את אותן החלטות, או מוותרים עליהן כבר מתוך ייאוש.

הבריאות שלנו לא נוצרה ביום (וגם לא תתקלקל ביום).
אם אנו רוצים לשפר את בריאותנו, מדובר על מסע ארוך ורגוע של שינוי הרגלים. המפתח להצלחה במסע הוא מינונים קטנים. החלטות בודדות, ומינונים קטנים.  

בחרו נקודה אחת לשינוי. אחת בלבד - ודבקו בה חודש. למשל "כל יום אשתה ליטר וחצי מים", או "כל ערב, אלך לישון רבע שעה יותר מוקדם", או (תחזיקו חזק) "כל בוקר, אני עושה תרגיל צ'יקונג אחד, ארבע דקות".
החלטה אחת. חודש אחד.
התמדה בביצוע במשך חודש הופכת את ההחלטה שלנו להרגל חדש ששוקע לאט לאט. בחודש הבא נוכל להוסיף לאותו הרגל חדש עוד החלטה אחת.
חודש חדש, החלטה נוספת.
לא רק ההדרגתיות חשובה, חשוב גם שהמינונים יהיו קטנים. אנחנו לא משנים את התזונה ביום, אבל אנחנו בהחלט יכולים להתחיל להוריד חצי כפית סוכר מהקפה שלנו, או להוסיף ירק אחד טרי לכל ארוחה.
כך משינוי קטן שמוטמע לעוד אחד ועוד אחד, נוצר המכלול של שיפור הבריאות שלנו.
יש לנו זמן, עד שנה הבאה נספיק לפתח 12 הרגלים מקדמי בריאות. מה צריך יותר מזה?

החלטה אחת. חודש אחד.
בהצלחה
שנה אזרחית טובה :-)





תפריט השיעורים נכון להיום:

כדי להתמיד במשהו, רצוי שהוא יהיה נגיש. 

אני רוצה שתתמידו עם הצ'יקונג ותרבו לתרגל,
 ולכן המשימה שלי היא לפתוח קבוצות רבות ברדיוס לא גדול. 


נכון להיום זמינות לכם 5 קבוצות. 

בחרו מה שרלוונטי לכם:


יום א' 11:30-12:30 - קבוצת גמלאים. 

יום ב' 08:15-09:15 - תרגול בוקר באוויר הפתוח (המיקום עלול להשתנות לפי מזג האויר). 

יום ב' 19:00-20:00 - תרגול ערב בסטודיו ג'אוולה (קבוצת נשים בלבד). 

יום ה' 19:30-20:30 - תרגול ערב בבי"ס עלומים (צמוד לרייספלד). 

יום ו' 08:15-09:15 - תרגול בוקר באוויר הפתוח (המיקום עלול להשתנות לפי מזג האויר). 



פרטים נוספים ומיקומים מדויקים בטלפון אתי: 050-8511488


להתראות :-)

יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

חנוכה - האור הפנימי

את הקטע הבא - שהקראתי בתרגול - כתבה מריאן וויליאמסוןסופרת, מרצה ופעילה חברתית אמריקאית, שייסדה בלוס אנג'לס פרויקט המסייע לאנשים שמרותקים לביתם בשל מחלת האיידס או הסרטן (Project Angel Food). התרגום הוא תרגום חופשי שלי. טוב להקשיב למילים האלה מדי פעם, להזכיר לעצמנו. 

"הפחד העמוק ביותר שלנו איננו שאנו לא טובים מספיק. 

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שיש בנו עוצמה לאין שעור.
זהו האור שלנו, ולא האפילה, שמפחיד אותנו יותר מכל.
אנו שואלים את עצמנו: "מי אני? שאהיה מבריק, משגע, מוכשר, נפלא?"
למעשה, מי אתם שלא תהיו כאלו?
אתם ילדים של היקום*
לשחק אותה קטנים, איננו משרת את העולם.
אין שום דבר "מואר" בלהצטמצם בכדי שאחרים לא ירגישו חוסר בטחון לצדכם.
כולנו נועדנו לזרוח, כמו שילדים זורחים.
נולדנו כדי להפגין את תפארת הבריאה** שבתוכנו.
היא קיימת לא רק אצל אחדים מאתנו, היא קיימת בכל אחד.

וכשאנו נותנים לאור שלנו לזרוח
          - באופן בלתי מודע אנו מתירים לאחרים לעשות אותו דבר.

וכשאנו משתחררים מהפחד של עצמנו
          - הנוכחות שלנו אוטומטית משחררת אחרים. " 

 

 (מתוך "חזרה לאהבה", מאת מריאן וויליאמסון)

* במקור: "ילדים של אלוהים"
**במקור: "תפארתו של האל"

יום שבת, 22 באוקטובר 2016

על תסכול, על הצלחה, ומה שביניהם

"אין זה משנה כמה לאט אתה הולך,
כל עוד אתה לא עוצר" - קונפוציוס 
אומרים שכל ההתחלות קשות...
מה שבטוח זה שכל ההתחלות טומנות בחובן במוקדם או במאוחר את התסכול. 

בכל תחום. 

"זה לא הולך", "זה לא כמו שחשבתי", "אני לא מצליח", "זה לא בשבילי". 

אני פוגשת את זה הרבה אצל חבר'ה חדשים מצטרפים לקבוצות התרגול שלי: "אני לא בכושר", "אני לא טוב במדיטציה", "אין לי קואורדינציה", "אני פדלאה". תשובתי להם קבועה למדי: זה רק עניין של תרגול והתמדה.
חלקם נכנעים לתסכול ופורשים, וחלקם מתגברים עליו ופורחים. 

אני פוגשת את זה הרבה גם אצלי, למשל בעבודה. כמה פעמים קיבלתי עצות ורעיונות נהדרים איך לקדם את עבודתי כמדריכה? איך לשווק, איך לכתוב, איך להגיע לאנשים, מה להכניס ומה לא. ואני..... עומדת מנגד. יודעת שעל פני חולפים גרגירי זהב טהור, ובכ"ז, משהו מבפנים מונע ממני להושיט יד ולתפוס אותם.  "רגע, לאט לאט....". לא בשלתי.
ואז מגיע הצד השני של אותו מטבע: "זה לא הולך", "זה לא כמו שחשבתי", "זה לא בשבילי". מוכר?

יש הבדל גדול בין חוסר בשלות וחוסר יכולת. 
חוסר בשלות הוא חוסר יכולת זמנית. אבל אם נתן לזה את הזמן וההתמדה - נבשיל. וכשנבשיל - נפרח.
לקח לנו המון זמן לפתח את הדפוסים, היכולות והתבניות שלנו. שינוי דפוסים או פיתוח מיומנויות חדשות לא יכול לקרות ברגע. וגם לא בשבועיים. כל אחד מתקדם מהמקום בו הוא נמצא, בקצב שהוא יכול. 
אם נשפוט את היכולת שלנו לפי קצב ההתקדמות, רוב הסיכויים שלא נגיע רחוק.  
אז כל עוד המטרה קרובה ללבנו, אל לנו למדוד את קצב ההתקדמות הכללי. בואו נשמח בכל צעד שעשינו, ובעיקר לא נתייאש. כל צעד מקרב אותנו עוד קצת אל המטרה. 
כמו שאמר קונפוציוס: "אין זה משנה כמה לאט אתה הולך, כל עוד אתה לא מפסיק".  

יום שבת, 10 בספטמבר 2016

ה.מ.ק.ד.ש.

אז סיני הראל מורי, חשב ומצא דרך לרכז את הכללים והאיכויות של הצ'יקונג החיוניים לתרגולו, והמאפשרים הולכת צ'י בגוף בצורה מיטיבה, כזו שמאפשרת פעולת גוף בריאה.
והוא ניסח את האקרוסטיכון הבא:

"הרפיה": הרפיית השרירים בזמן התרגול, והשקטת התודעה. 
"מכלול": הוליסטי. כל המערכת מעורבת, לא רק איבר כזה או אחר.
"קשר": גוף ונפש.
"דפוסים": תרגול עקבי מביא לשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות.
"שימור אנרגיה": על-פי חוק "המאמץ המזערי", עקרון ה "Wu wei".

על העקרונות השונים אפרט בפעם הבאה. 
ועד אז: לשנן, לשנן, לשנן.

                 

סיפור גדול על סלע קטן

התרגול שביצענו הוא תרגול לא קל לשרירים. במשך שעה מתרגלים סדרה ברגליים צמודות. הגוף נע באיטיות גדולה, עמוד השדרה, הזרועות, הברכיים, אבל כפות הרגליים? לא! כפות הרגליים צמודות ומושרשות - כמו גזע על האדמה. לא זזות. מי שלא מתורגל בכך מרגיש מהר מאד כאב ותחושת בערה ברגליים. עינוי סיני על הבוקר. (וסבתא שלי היתה אומרת: "ועוד משלמים בשביל זה כסף?"). 

 יצאנו לנו לתרגול הבוקר אל מול הנוף הזה:



איזה יופי על הבוקר!


התמקמנו על הדשא עם הפנים לנוף. רק מאסטר שי (מבטאים Shi), נעמד עם הגב לנוף והפנים אלינו (אנחנו נהנינו יותר). ואז התחילה טרוניה "לא כולם רואים אותו" (ואני שואלת מה יש לראות אם מתרגלים בעיניים עצומות?). בצורה לא אופיינית בחר המאסטר לרצות את צאן מרעיתו, וחיפש עמדה גבוהה יותר. חיפש ומצא את הסלע הזה: 
שכמו שאתם רואים.... שטוח הוא לא. 

בלי לחשוב פעמיים הבחור נעמד על הסלע, עם נעלי ה"כלום סוליה" שלו, ותרגל את כל השעה מבלי לזוז מילימטר. היציבות שלו עלתה על זו של כולנו, שהיינו עם שתי רגליים על הדשא. 
היה מרשים. משהו שחשבתי שרואים רק בסרטים.

ומעתה יזכר הסלע בשם "הסלע של מאסטר שי"