ה.מ.ק.ד.ש.

אז סיני הראל מורי, חשב ומצא דרך לרכז את הכללים והאיכויות של הצ'יקונג החיוניים לתרגולו, והמאפשרים הולכת צ'י בגוף בצורה מיטיבה, כזו שמאפשרת פעולת גוף בריאה.
והוא ניסח את האקרוסטיכון הבא:

"הרפיה": הרפיית השרירים בזמן התרגול, והשקטת התודעה. 

"מכלול": הוליסטי. כל המערכת מעורבת, לא רק איבר כזה או אחר.
"קשר": גוף ונפש.

"דפוסים": תרגול עקבי מביא לשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות.

"שימור אנרגיה": על-פי חוק "המאמץ המזערי", עקרון ה "Wu wei".

על העקרונות השונים אפרט בפעם הבאה. 
ועד אז: לשנן, לשנן, לשנן.

                 

סיפור גדול על סלע קטן

התרגול שביצענו הוא תרגול לא קל לשרירים. במשך שעה מתרגלים סדרה ברגליים צמודות. הגוף נע באיטיות גדולה, עמוד השדרה, הזרועות, הברכיים, אבל כפות הרגליים? לא! כפות הרגליים צמודות ומושרשות - כמו גזע על האדמה. לא זזות. מי שלא מתורגל בכך מרגיש מהר מאד כאב ותחושת בערה ברגליים. עינוי סיני על הבוקר. (וסבתא שלי היתה אומרת: "ועוד משלמים בשביל זה כסף?"). 

 יצאנו לנו לתרגול הבוקר אל מול הנוף הזה:

איזה יופי על הבוקר!

התמקמנו על הדשא עם הפנים לנוף. רק מאסטר שי (מבטאים Shi), נעמד עם הגב לנוף והפנים אלינו (אנחנו נהנינו יותר). ואז התחילה טרוניה "לא כולם רואים אותו" (ואני שואלת מה יש לראות אם מתרגלים בעיניים עצומות?). בצורה לא אופיינית בחר המאסטר לרצות את צאן מרעיתו, וחיפש עמדה גבוהה יותר. חיפש ומצא את הסלע הזה: 

שכמו שאתם רואים.... שטוח הוא לא. 

בלי לחשוב פעמיים הבחור נעמד על הסלע, עם נעלי ה"כלום סוליה" שלו, ותרגל את כל השעה מבלי לזוז מילימטר. היציבות שלו עלתה על זו של כולנו, שהיינו עם שתי רגליים על הדשא. 

היה מרשים. משהו שחשבתי שרואים רק בסרטים.

ומעתה יזכר הסלע בשם "הסלע של מאסטר שי"